מי אני?
מי אני באמת? אחת השאלות החשובות ביותר שאנו שואלים את עצמנו בהתעוררות הרוחנית.
האם יצא לכם לשאול את עצמכם מי אתם באמת מבלי לחכות לתשובה?
האם אפשרתם לעצמכם להרהר במי שאתם חושבים שאתם?
האם אי פעם התעמקתם בשאלה הזו באמת?
מי אני באמת?
האם אני זו הפרסונה שלי הבנויה מגוף, שכל, אמונות, ערכים וחינוך?
האם אני זו הדמות שיצרתי לעצמי דרך מחשבות והיסטוריה?
האם אני זה מי שאני חושב שאני, אותו אדם עם זהות, זיכרון ושם?
או אולי אני זה סך הכל האורגניזם שבונה לעצמו סטטוס חברתי, פרסונלי?
האם באמת יש מצב כזה שאנחנו סך הכל חמשת החושים הפיזיים שלנו שדרכם אנחנו חווים את מה שאנו חווים? או שאולי מחשת החושים האלה הם למעשה האגו שמוליד את עצמו תוך כדי תהליך של הצטברות תאים באורגניזם אנושי.
האם מי שחושב שהוא זה הוא, זה למעשה האגו? פעם הרהרתם בזה? האם האגו הוא זה שיוצר דרך המחשבות והגוף תחושת זהות ונפרדות? האם האגו הזה, האווטאר הזה, הגוף, המחשבות, הפרסונה זה מי שאני באמת?
האם אנחנו זה הגוף הזה - או שתודעה שלנו היא זו שיוצרת את הגוף הזה?
האם אנחנו המחשבות שלנו - או התודעה שמשקיפה על המחשבות?ֿ
האם אנחנו הדאגות שלנו - או שזה האגו שמזוהה להן?
האם יש באמת בעיות - או שזה האגו שיוצר את הרעיון שיש בעיה?
מי אני באמת?
כאשר אנו משווים את עצמנו לבעלי חיים אחרים, אנו נוטים להבדיל את עצמנו כיצורים בעלי מניעים, יעדים ונקודות מבט שונות ומשתנות.
אנו נוטים להסביר את היכולת הייחודית שלנו לזהות את קיומם של מה שאנו מגדירים אותו מחוצה לנו, האם כי בגלל זה האורגניזם המודע לעצמו יוצר פעילות אגואית עם תחושה של נפרדות ממה שמחוצה לו, ויוצר תודעה דואלית של אני ושם בחוץ?
יכול להיות שמה אנחנו מגדירים אותו בתור ״אני״ הוא רק אוסף של תאים שאם הזמן הפכו למודעים לעצמם?
האם בגלל שאוסף של תאים הופכים למודעים לעצכם זה באמת מפריד אותנו? או שזה האורגניזם שיוצר פעולה אגואית עם תחושת קיום, פיצול והפרדה?
מי אני באמת?
בתהליך של התעוררות הקולקטיב עולה פתאום השאלה החשובה: מי אני באמת?
אבל מה קורה אם לרגע אחד נמחק את כל מה שהמצאנו על עצמנו והזדהנו איתו כ״אני״?
מה אם לרגע אחד נשמיד את הזיכרון, את ההיסטוריה ואת העבר?
מה אם לרגע אחד נסיר את כל מה שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו?
מה אם רגע אחד נשים בצד את הזיכרונות, הנחות היסוד, האמונות שנוצרו על בסיס החינוך והמיקום הגיאוגרפי שאליו נולדו?
מה אם רגע אחד נמחק לגמרי את הדעות, והדת שאליה אנחנו משתייכים, הלאום, את צבע העור שלנו, את השם, תעודת הזהות ולמעשה את כל הזהות שיצרנו לעצמנו דרך המחשבות: האם ה״האני הזה נעלם?
השאלה העמוקה ביותר שהתודעה שלנו צריכה לשאול את עצמה?
מי אני?
מי אני ללא ידע קדום, הפרסונה, האמנות, המחשבות, הדעות הקדומות?
ואם אני שם את זה רגע אחד בצד, האם אני נעלם?
האם אני כבר לא קיים? או שזה רק האגו שמחפש תחושה של שייכות וקיום?
מה זה בכלל אני? האם אני יכול להגיד שאני המוח? או הלב? האם אני יכול להזדהות באופן מוחלט עם אחד מטריליון התאים שיש בגוף הפיזיולוגי?
האם אחד מטריליון התאים הללו שיש בגוף, אפשר להעיד עליו כ״אני״ מוחלט של מי שאנחנו באמת?
מי אני באמת?
אם אתם לרגע מוחקים ומהרהרים בנוגע לכל מה שחשבתם שהוא אתם, אם אתם הרהרים בכל זה - מה נשאר? מי זה האני האמיתי הזה?
יכול להיות שמי שמחפש תשובה הוא גם האגו שצמא לוודאות?
מי זה האני הזה שהיה קיים לפני שנתנו לו שם, זהות, לאום, מספור, דת ומיקום גיאוגרפי?
מי זה האני הזה שהיה קיים לפני מיליון שנה ויהיה קיים בעוד מיליון שנה?
מי זה האני הזה ללא קונספטים ומושגים?
מי זה האני הזה שהיה קיים לפני שהגוף נוכחי שלנו נולד?
ללא התבניות המנטליות, החינוך, הדעות והזהות הפרסונלית שלנו שיצרנו דרך הזדהות אינטלקטואלית, אם אנחנו מורידים את כל זה, אנחנו מפסיקים להתקיים?
אם כל המציאות התלת מימדית, פיזית, עשויה מאותו החומר בדיוק, אותו החומר שהוא האטום - והאטום עשוי מריק שהוא סך הכל אנרגיה רוטטת, והאנרגיה הזו גם לא נוגעת אחת בשניה, האם אנחנו סך הכל קבוצה של אטומים שנעים ללא מגע וחומר?
או שאנחנו בעצם ריק המודעות שיוצר את האטומים הללו, והאטומים הללו לאט לאט מודעים לעצמכם וגורמים לתחושה של פיצול.
אם כל המציאות הפיזית עשויה מאותו החומר האם באמת יש אותי ושם בחוץ?
האם יש באמת אני והוא? בפנים ובחוץ? אתה והם?
האם יש באמת משהו שנפרד מכל המכלול עצמו?
האם בכל פעם שהאגו יוצר תחושה של נפרדות זה פוטנציאל שיכול להוליד סבל והתנגדות?
יכול להיות שתחושת הנפרדות היא הגורם לסבל האנושי?
מה קורה אם אנחנו מפסיקים את הפעילות האגוצנטרית וכל התבניות שהאגו בנה לעצמו?
אם אני לוקח מכם את תחושת הנפרדות, אם הייתי לוקח מכם את הזהות הפרסונלית, האם יהיה קיים בכם תקיעות כלשהיא או סבל? פחד? אשמה?
פעם הרהרת מי זה שסובל?
מי זה שמתנגד?
מי זה שקשה לו?
אז מי אני אם אני לא מי שאני חושב שאני?
מי אני אם אני לא הגוף והזהות הפרסונלית?
מה נשאר אם האגו נעלם?
מה קורה שכל זה נעלם?
מה שנשאר זו התודעה שקורית כל הזמן ברגע הזה.
עבור האגו הווה הוא רק קונספט. עבור האגו הווה הוא רק ציר זמן שקיים בין עבר שלא קיים לעתיד שלא קיים.
הסבל, הפחד ממוות, ההישרדות, כל אלו מולדים בתודעה שלנו, כאשר אנו נותנים לאגו את הבמה בחוויה שחושב שהוא זה הוא. אותו האגו שמפחד להיעלם.
מה שנשאר לאחר הפסקת הפעילות האגואית - זו התודעה שלא תמיד אנחנו מכירים בה למרות שהיא תמיד הייתה ותהיה הזרם היחיד שקיים בכל רגע ורגע.
חיים ומוות, טוב ורע, בפנים ובחוץ, אלה רק מונחים וקונספטים הנובעים מהאגו. אותו האגו שיוצר לעצמו תחושת נפרדות וציר זמן של עבר ועתיד.
אותו אגו שיוצר פעילות נוירוטית של בעיות, דאגות, פחדים, אשמה, סבל ותקיעות. אותו האגו שמפחד משינוי, למרות כי הטבע הוא שינוי מטבעו.
אבל ההוויה נמצאת כאן כל הזמן.
אם אנחנו מורידים את כל זה, מה נשאר?
מה שנשאר זו המודעות הטהורה של מי שאנחנו באמת.
הריק שממנו הכל נוצר. וגם כשהאגו שומע נוצר הוא מדמיין נקודת התחלה אמצע וסוף, אבל למעשה זה תמיד היה כאן.
מה שנשאר זה השדה התודעתי שיוצר את המציאות הפנימית והחיצונית כאחד.
הזרם הזה של התודעה שזורם בכל אחד ואחת מאיתנו, אותו הזרם שזורם באגמים, בעצים, בחיות, בבני אדם, בשמיים, באדמה, באוויר, בתאים בגוף שלנו.
ככל שאנו מזוהים יותר לקליפה של חוויה, כך אנחנו סובלים יותר.
אפשר לדמות את זה למחשב:
חלק גדול מהאנשים היום חושבים שהם זה המסך של המחשב, הקליפה: חושבים שהם המחשבות שלהם, הגוף, הפרסונה, הסיפור, הנרטיב, הזהות וכל הדרמה מסביב.
יש את האנשים שחושבים שהם המעבד, המוח, המדע, התת-מודע האישי אינדיבידואלי
אבל למעשה מי שאנחנו באמת זה לא המסך ולא המעבד של המחשב,
מי שאנחנו באמת, הוא החשמל שזורם דרך המחשב.
התודעה הטהורה שזורמת כל הזמן.
התעוררות מתרחשת כאשר אנו מתחילים להיות מודעים לזרם שעובר דרכנו, למקור שזורם דרכנו בכל רגע ורגע.
קחו רגע נשימה עמוקה, ותרגישו כי מי שנושם ״הוא לא אתם״ זה המקור שנושם דרככם.
התודעה הזו שקורית ממש עכשיו ברגע הזה. ברגע היחיד שקיים.
רק הווה נצחי קיים בתוך הריק שמקרין את כל המציאות הפיזית שאנו מגדירים אותה כ״פיזית, אובייקטיבית״.
התעוררות לריק זו הדרך להתעורר מהחלום של הדמות שלך.
אתם יכולים להתעורר ממש עכשיו.
למעשה אתם יכולים להתעורר רק עכשיו.
ללא הפרסונה האם זמן הוא אלמנט חשוב עבורנו או איזה יום היום?ֿ
הוויה היא שלמה. הוויה היא לא חיה בעולם של רעיונות ומושגים, אין לה זמן, זהות או מודלים ספציפיים. זה רק האגו שחי בעולם של רעיונות ומושגים שלרוב גם גורמים לסבל רב וצמצום.
לא להיות מסוגל לענות על שאלה זו ברגע הזה, לא אומר שהכל אבוד. להפך זה להרגיש בנוח ללא הוודאות של מי אני באמת, ללמוד להרהר זה ללמוד להיות.
אין כרגע שום דבר שמעיד על היכולת לשאול נכון ולענות בהצלחה על השאלה "מי אני?" אתה מזהה משהו שהגדיר את עצמו כ״אני״ הייתי ממליץ להרהר בזה.
אנחנו בעיצומה של משבר זהות
לדעת "מי אני" אולי לא תמיד קל. ועבור אנשים מסוימים זו הופכת לשאלה קשה, כי הם מפחדים להתמודד עם המציאות ובעיקר האגו מפחד שעולם האמונות והקונספטים שלו התערער.
התעוררות היא שחרור מכל שליטה או סיפור.
התעוררות אמיתית היא להרהר במי שאני חושב שאני ולתחתבר למקום שבו הפעילות הדואלית נפסקת.
המשבר הקיומי הוא משבר זהות, והפתרון הוא להתחבר מחדש לעצמנו באמצעות הרהור עצמי.
הרהור עצמי כדי להתחבר מחדש לטבע האמיתי של מי שאת/ה. אנחנו נופלים אל תוך השכיחה של מי שאנחנו למרות שזה תמיד כאן כל הזמן.
זו הסיבה כי התבוננות מדיטטיבית מהרהרת את האגו, אשר מותנה לשלוט, ליצור סיפורים, להגן, להתנגד, להבדיל. זה לא אומר להיפטר מהאגו או להתנגד אליו, זה פשוט להיות מודע אליו ולא למצוא את העצמי שלנו בתוכו.
כשאתה חי ברגע הנוכחי ללא תחושת הזדהות אמוציונלית לגבי הפרסונה שחושבת שהיא זו היא, אתה פתאום מבין שלא חסר לך כלום, אתה שלם. יש לך כבר את כל מה שאתה צריך כדי לנהל חיים משמעותיים, נוכחים ומלאים.
מדיטציה אמיתית היא להתחבר למקום השקט הזה.
כניעה אל תוך ההוויה עצמה.
מי אני: זה לא עניין של זהות גשמית או אסטרלית, זו ההעמקה בהוויה עצמה.
אל תחשוב את זה, תרגיש את זה.
תודה רבה.
אני מזמין אתכם להצטרף לתוכנית העומק שלי,
לשמוע על מפגש אחד על אחד איתי,
ללמוד עוד על השיטות שלי,
להצטרף לעמוד האינסטגרם שלי,
לצפות בערוץ היוטיוב שלי,
ולצפות בערוץ הטיק-טוק שלי.
