התעוררות במהותך היא פשוט להיות כאן ועכשיו. זו לא המחשבה "להיות כאן" או סיפור שאת\ה מספר\ת לעצמך בפנים: "אני כאן". אין הוגה דעות או מספר סיפורים. אין כאן אף אחד. התעוררות אינה קשורה להאמין, או אפילו להבין, לפחות לא בצורה שאנו חושבים בדרך כלל על הבנה.
אפילו שחיינו מרגישים עמוסים ודחוסים הפשטות הזו עדיין זמינה בכל רגע. אתם פשוט יכולים להיות מודעים לחוויה ממש ברגע זה. אתם לא צריכים להבין את זה, או להאמין בדבר. אתם פשוט כאן עם מה שיש, בדיוק כפי שהוא. וככל שהחוויה שלכם הופכת פשוטה יותר ויותר, אתם מוותרים אפילו על הסיפור הזה, הסיפור שהוא פשוט. אתם נופלים בחופשיות לתוך ההוויה, לתוך הריק.
התעוררות היא שחרור מכל שליטה. זו הסיבה כי התבוננות מדיטטיבית מהרהרת את האגו, אשר מותנה לשלוט, להגן ולהתנגד. התבוננות מדיטטיבית תאפשר לכם למצוא היכן נמצאת ההתנגדות. ככל שהגוף הפיזי שלנו יותר טראומטי עקב חוויות עבר של נשמה, כך ההתנגדות עולה ויכולת הריכוז יורדת. כל אירוע בחיים שלנו אשר פירשנו אותו אמוציונלית נתקע ברקמות הגוף ומונע מאיתנו להיות נוכחים ברגע הזה, וזו גם הסיבה כי עלינו קודם כל, לשחרר את האורגניזם מהישרדות דרך פעולות סומטיות לשחרור המערכת ולא בצורה אינטלקטואלית כמו רוב השיטות הקונבנציונליות. וזה כי כל הטראומות שלנו בתוך הבשר שלנו ואי אפשר לדבר טראומה החוצה. לכן צריך להפעיל מנגנון ריפוי טבעי של הגוף על מנת להשתחרר מהישרדות ודריכות של המערכת.
הסבל נגרם כאשר אנחנו נאחזים חזק מדי לדעות שלנו. לפעמים במקרים חמורים יותר זה הופך לאמונות. כל מה שהבודהה ניסה להעביר הוא "תפטרו מ-דעתנות יתר ומלחמות על אמת" על תחפשו מה אמיתי, אלה תתפסו מה אשליה. זו גם כל האשליה של הפרדה. אבל ההיאחזות היא למעשה הגנה עצמית, זה האורגניזם האנושי שמנסה לשרוד ולהרגיש בנוח. בני האדם מפתחים מגוון אסטרטגיות לשרוד. אנו קוראים לאסטרטגיות הללו אגו, או אישיות, וקל לרמות את עצמנו לחשוב שהאישיות שלנו היא מי שאנחנו. אבל מי שאנחנו באמת זה אף אחד. ורק שאנו מקבלים זאת ומקבלים כי אנחנו תופעה משתנה בכל רגע - נוכל למצוא את החופש והערות.
אם אתה מזדהה עם האמונות שלך, אז חיוני לפקפק בהן. האמונות שלך אינן נכונות או שקריות, אפילו לא טובות או רעות; אמונות הן רק מבנים נפשיים. בטווח הקצר הם שימושיים או לא שימושיים, אבל בסופו של דבר הם הופכים ללא רלוונטיים ככל שתגיעו לנקודת ההתחלה הזו כשאתם סוף סוף כאן ועכשיו. ואז האמונה היא כבר לא מה שקורה. נקודת המבט שלך השתנתה. ובהדרגה אתם לומדים להיפתח לשינוי הזה ולאפשר לו להעמיק, ובסופו של דבר זה קבוע. זה הכל. זה קורה מעצמו. אף אחד לא עושה את זה בשבילך. אתם אפילו לא עושים את זה בשביל עצמכם. אם הייתם יכולים, כבר הייתם עושים את זה.
לעתים קרובות אנשים חוששים שהם לא מספיק "רוחניים". לדוגמה, ייתכן שאתם עוברים תקופה פסיכולוגית קשה, שבה אתם מוצאים את עצמכם במחשבות טורדניות תמידיות, אך נרתעים מלהכיר איך אתם מרגישים. כי זה לא אמור להיות ככה, נכון? ואז אנחנו לא רוצים להודות, אולי אפילו בפני עצמנו, שמה שאנחנו באמת חווים הוא סבל עצום.
אבל מי סובל? מי כועס? מי מפחד? מי עצוב? באמת יש לך תשובה לזה? שאלו את עצמכם את השאלה, ואז תעמודו, תישארו שם. תפתחו את עצמכם לשאלה. אל תזרקו ישר כי אינכם מכירים את השאלה. האם אתם יכולים להרשות לעצמכם להישאר בחוסר הנוחות של השאלה, מבלי שתצטרכו לקבל את התשובה? אתם לא יכולים לדעת ? האם אתם יכולים להיפתח לא לדעת ? לא לדעת זה הטבע שלך. הוא טבעי לחלוטין, כמו עץ. העץ לא מנסה, זה רק הטבע שלו. לכן הטבע כל כך יפה; היא לא מנסה להיות יפה, היא פשוט כזו. וזה מי שאנחנו ללא כל נרטיב.
לא ניתן להבין זאת מהרעיון השגוי שידיעה היא דבר אחד והוויה היא דבר אחר. כשאנחנו חושבים, אנחנו תמיד הופכים את זה דואליסטי. החשיבה לתפוס את ההוויה יוצרת קונפליקט פנימי בנינו לבין הכאן ועכשיו. מסיבה זו אנו מאמינים שההתבוננות מרחיקה אותנו מההוויה, וזה בעצם זה ההפך.
הרהור הוא אלמנט חשוב. להרהר זה להחזיר דברים למקומם האמיתי. כשאני מודע לכמיהה שלי, אני מגלה שהכל נמצא בעצמי ואז אני מהרהר ישירות במה שקורא לי מכל כך הרבה הרהורים. להרהר לומדים על ידי התבוננות, לעולם לא לחשוב. בכל רגע עלינו להיות בהרהורים על מה שאנו. אין טעם לקבל רעיונות על מהי התבוננות, או מהי האמת, רעיונות שעולים מתוך מחשבה; אני חייב ללמוד להרהר, מרחיקות יוצרות דיסוננס לכאן ועכשיו.
מתוך התבוננות על האמת, מתוך ההבנה האמיתית, מתוך השחרור, מתעוררת באופן ספונטני ערות להוויה. עם זאת, כמעט אף אחד לא עוצר לרגע, ואז אנחנו הולכים לחפש תשובות מאחרים לגבי מה עלינו לעשות. כשיש בלבול בנפש עדיף לא לפעול, כי אז הפעולות יגרמו לבלבול עוד יותר גדול. אם אני מבולבל, עדיף לעצור ולהתחיל להבין מה קורה, באיזה מצב נמצא המוח, להסתכל, להתבונן ברוגע מה מתרחש.
חשוב מאוד להבין זאת, כי כדי להגיע לנוכחות אין צורך ללכת לחפש משהו. זה שמגיע באופן ספונטני מהעמקה שלי, והוא ביטוי ישיר להוויה שלי. אי אפשר למצוא שלווה על ידי פתרון בעיות חיצונית, אלא זה בדיוק ההפך: כשאני מוצא שלווה בפנים, אז הבעיות נפתרות; לא כפי שאני חושב, אלא בדרכו, בסדר הנכון שלו. עדיין יתקיים כל מגוון המחזורים של עליות ומורדות, דואליות חיצונית תתקיים, אבל אני אסיר את הרעל של ההתקשרות שלי. עדיין תהיה תחושתיות, אבל לא תהיה הזדהות עם מה שנעים או לא נעים שיוצר היקשרות, דחייה, ייאוש או מניפולציה.
הכל משתנה עם הזמן. אם נחפש ביטחון מבחוץ, אנו אבודים; אין איזון ואין שלום, יש רק תסכול. עלינו להבין זאת ולראות שהדברים הם השלכות של מציאות פנימית שאני יכול להרהר בהן ישירות, בדיוק כפי שעשו חכמי כל המסורות. אם נתבונן בחכמים ונקרא את מה שהם כותבים מתוך אותה חוכמה פנימית, נראה שהם חיים מתוך אותם ערכים שכולנו כמהים אליהם: שלום, שמחה, טוב, יופי, אהבה.
פשוט שבו, עצרו וצפו במתרחש פיזית, רגשית ואנרגטית. הגוף הפיזי הוא מראה נפלאה. אתם פשוט כאן. אתם לא צריכים להבין מה קורה. אתם לא צריכים לנתח את זה, לתקן את זה, לפתור את זה או להסביר את זה. התעוררות היא מה שנשאר כאשר כל זה נעלם. זה ממש לעזוב הכל ופשוט להיות כאן. מבחינה קונספטואלית, זה פשוט מאוד. זו הפשטות עצמה: פשוט להיות. עכשיו אתם כבר לא מנסים להגיע לשום מקום; אתם כבר לא חווים את הכפייה הזו. אתם כמו עץ - יושבים בנוכחות ומחוברים להכל.
ברגע שהתודעה מתחילה להתעורר המחלום של המטריקס, אנחנו מתחילים להבין שהכל, משדר ומקבל התעוררות בו זמנית. וכששמים לב לזה, לתהליך המדהים הזה, ישנה תחושה עמוקה ומודעות לסוג של כוח או אנרגיה שנמצאת בכל מקום; ובהדרגה אנחנו הופכים לאנרגיה הקוסמית הזו. עם זאת, אין צורך להאמין לכל זה. כל מה שנדרש הוא תשומת לב ונכונות לוותר על השליטה. לא משנה מה אתם חווים עכשיו, זה מה שקורה, ופשוט לתת לזה (להיות). בין אם הרגע הזה מלווה בחרדה או אושר, בין אם אתם בשלווה או במאבק, - זה לא משנה כי המפתח הוא להבין שזה לא משנה. זה הפרדוקס. יש לכם הזדמנות לפתוח את עצמכם למה שמתרחש ממש עכשיו. למה שמגיע כרגע עם תשומת הלב שלכם. חווית החיים היא תמיד השתקפות, וזו ההוראה האולטימטיבית, אם אתה מוכן לקבל ולהכיל אותה.
למעשה, אין לי שום דבר שאני יכול ללמד אתכם. רק שימו לב למה שיש. אם פשוט מאפשרים למה שבא לבוא ולא מתנגדים, אז אין בעיה. אנחנו יוצרים בעיות מהרעיון שיש מה לפתור. אנחנו יוצרים את הרעיון שיש בעיה בזמן שאם אני לא מייצר שום דבר יש לי הכל. ואם אתם חווים את זה כבעיה, אז תפתחו את עצמכם לחוויה הזו : המתח, המאבק, ההתנגדות. הרשו לעצמכם להרגיש את אי הנוחות הזו. אפשרו לו להיות חשוף לחלוטין כך שהוא יוכל לנוע דרככם מבלי להידבק. באופן מפתיע, כל מה שאתם צריכים ללמוד זה פשוט להיות זמין למה שיש. זה כל מה שנדרש. אבל במקום זאת, אנחנו אומרים לעתים קרובות, "אני רוצה את זה, אבל לא את זה." אני רוצה אושר, אחדות, שמחה; אבל אני לא רוצה את הכאב, הפחד, הסבל, הכעס. זה מפיל אותנו ישירות לקורבנות והתנגדות למה שקורה בפועל כך או כך. רגש סך הכל בא לבקר אותנו והוא חלק ממה שקורה בפועל, ואם נתנגד אליו זה יצור סבל ויוביל אותנו להרס עצמי.
אם אנחנו מבינים שהדברים הם כפי שהם ואם אנחנו לא מבינים שהדברים הם כפי שהם הם עדיין כפי שהם.
עכשיו כל מה שנותר הוא ללמוד לקבל את מה שקורה בפועל מבלי ליצור נרטיב אמוציונלי סביבו. הבעיה היא לא הכאב, הפחד, הכעס, הדיכאון, מה שלא יהיה - הבעיה זו ההתנגדות זו ההתנגדות לחוויה הזו: לנסות להיפטר ממנה, לנסות לתקן אותה, לנסות להבין אותה. מה שאתה מתנגד אליו - נמשך. ההתנגדות הזו היא בדרך כלל לא מודעת, אבל היא יכולה לעלות על פני השטח. כל מה שנדרש, הוא פשוט להיות שם. כמובן שלפעמים זה יכול להיות יותר מאתגר ממה שזה נשמע, מכיוון שלעתים קרובות זו יכולה להיות אירוח של רגשות קשים. אבל ככל שאנחנו מתרגלים נוכחות וכניעה לתוך הרגש, כך אנחנו הופכים בהדרגה ליותר ויותר נגישים לאמת של מי שאנחנו, פתאום תגלו ש"להיות שם" זה מה שבא באופן טבעי.
בהתחלה בצורה קונספטואלית זה נשמע לנו כמו משהו שדורש מאמץ רב. אבל כאשר המודעות מתחילה להתעורר, אתם תגלו כי מה שבאמת דורש מאמץ הוא להתנגד, להילחם נגד מה שיש. מודעות ערה יכולה סוף סוף להרפות את המאמץ הזה ולהיות עם מה שיש ללא מאמץ באמת.
האמת היא שאנחנו בכלל לא נפרדים. אנחנו אותו הדבר. כשאנחנו מרותקים למאבקים האישיים שלנו, אנחנו מרגישים שאנחנו נפרדים, אנחנו מרגישים שאנחנו שונים; וכמובן, במובן האנושי, הפיזי, אנחנו כן. אבל במהות שלנו, במציאות היסודית של מי שאנחנו, אנחנו לא נפרדים. התבוננות פנימית והרהור עצמי היא הזדמנות להיפתח לזה. זה לא קשור לאמונה. אם כן היינו בבעיה אמיתית. האמונות שלנו הן הגורם לכל הכאב. ככל שאנו נאחזים חזק יותר באמונותינו, כך נגרם נזק רב יותר. להרהר תוך כדי חקירה זה לתת לתודעה לנוע עם האמיתות המופיעות ללא הפרשות של האגו, ולהשאיר מרחב פתוח לחדורת האמת ולתגובה לאמת להופיע באופן ספונטני מבפנים (לא מהמחשבה). האמת הזו שמופיעה באופן ספונטני היא נתפסת תחת שלווה עמוקה של המהות עצמה. זה יבוא כשנפסיק, לנסות, לפרש, לדעת, להבין.
להרהר זה להיות. ללמוד להרהר זה ללמוד להיות.
אני מזמין אתכם להצטרף לתוכנית העומק שלי,
לשמוע על מפגש אחד על אחד איתי,
ללמוד עוד על השיטות שלי,
להצטרף לעמוד האינסטגרם שלי,
לצפות בערוץ היוטיוב שלי,
ולצפות בערוץ הטיק-טוק שלי.
Comments