הפרדוקס הגדול כאן, הוא הרצון הזה לחופש אמיתי שיכול להתממש רק אם לא "תעשה" שום דבר כדי לממש אותו. יש שיטות בהן אנחנו מזמרים מנטרות, עושים אפירמציות חיוביות, מניפולציות מחשבתיות, מחלקים תפקידים לאינטלקט שלנו, מדברים על הדברים. כולם נועדו להשקיט את המוח כך שלא יתעכב את מה שצריך כדי לחשוף הגשמה אמיתית.
אני מכיר שיטות שעושים עליהם תואר שלם. אבל למעשה הכל פשוט מאוד ורק אנחנו אלה שמסבכים את העניינים. עלינו להכיר בכך שהאמת של מי שאנחנו נמצאת כאן עכשיו, ושכל התרגולים שלנו היו דרכים לחפש את מה שכבר כאן. את מה שכבר קיים.
כל ניסיון למצוא את זה מרמז שאת\ה כבר לא שם.
למעשה, כל פעילות שנבצע כדי לנסות להשיג זאת, מהווה מכשול להכרה עמוקה יותר של מה שכבר תמיד היה פה. זה עד כדי כך פשוט וזמין בכל רגע. זו האמת הכי ברורה, קלה ופשוטה.
הפשטות הזו קשה, כי מלמדים אותנו מילדות שכדי להשיג משהו, עלינו ללמוד מהם השלבים ואז לתרגל אותם. כמובן כי עבור רבים זה עובד נהדר, המוח הוא כלי למידה מעולה. אבל מימוש עצמי, כמו גם ההשראה והיצירתיות העמוקים ביותר, מגיעים ישירות ממקור הנפש. בשקט ובפשטות. המימוש אינו נובע מכל עשייה; אבל זה בא מהכניעה של הנפש למקור.
נכון שעקב חוויות עבר, טראומות ודפוסים אנחנו מתקשים להכיל את 'הרגע הזה' אז הפעולה האמיתית יכולה להיות פעולה סומטית כדי לשחרר את האורגניזם מהישרדות כדי להכיל את ההווה.
שיטות רוחניות נועדו כדי להרהר בעצמי ולהוציא את המערכת מהישרדות. אבל אם הם נכנסים עמוק יותר לתוך האמונה שאתה מישהו ספציפי שמתאמן במשהו מסוים כדי להשיג משהו שאתה לא מאמין שכבר כאן, אז הם מהווים מכשול. הם גורמים לך להסתובב סביב עצמך במקום לאפשר לעצמך להיכנס עמוק יותר לתוך עצמך.
המוח האגואי הוא הגורם לסבל. סבל מתרחש רק בתגובה למחשבה. אנחנו סובלים כי אנחנו חושבים משהו על מה שקורה, מה קרה או מה שעלול לקרות. ברגע שמחשבה מתווכחת עם המציאות, באותו הרגע נוצר סבל. אנחנו יוצרים סיפור על מה שיש, מה שהיה או מה שיהיה; היסטוריה שהופכת אז לגורם לסבל שלנו.
פחדים הם שגורמים לנו בעיקר לסבול, שכן הם רעיונות פסימיים לגבי העתיד; אם נסתכל מקרוב, כל רעיון עשוי לגרום לסבל אם ניתן את הקרדיט הראוי. אם נביט ברובד עמוק יותר, נשים לב שאפילו רעיונות אופטימיים יכולים בשניה אחת לגרום לסבל. משהו פשוט כמו "הדברים מתנהלים לי נפלא" יכול להיות גורם לסבל, שכן יכול לבוא יום שבו המוח אומר: "הדברים לא הולכים נפלא עבורי".
לכל מחשבה חיובית יש פוטנציאל עצום להפוך לשלילית ולגרום לסבל. וזאת משום שהיא נושאת באופן מרומז וערמומי את הפחד לאבד את הרצוי. זו הסיבה למה השיטות המבוססות על אינטלקט מאבדות עניין מהר. מי שמתעסק יותר מדי בנרטיב של זרימת המחשבות יכלא במבוי סתום.
מניפולציות על המערכת המחשבתית מובילה עם הזמן לדיסוננס עמוק ודואליות פנימית. העניין הוא לא לבדוק את תוכן המחשבות ולנסות לשנות אותו, העניין הוא להתעלות מעל המוח החושב בעצמאות הרהור עצמי, התבוננות פנימית ושחרור מחיווט הישרדותי.
הרבה פעמים אני יכול לשמוע "תחשבו טוב, תחשבו חיובי" אבל זה שוב להיכנס למבנה האגו ולהתחיל להתעסק עם סיפור שלא באמת קיים. "ה-תחשוב חיובי" הזה, יכול בשניה אחת להפוך לקוטב השני ולגרום לפעולה הפוכה. הסיבה לכך היא - שוב התעסקות בסיפור, במקום בנוכחות ההוויה עצמה.
הסיפור היחיד שקיים הוא זרימת התודעה שקורית ממש עכשיו. כל סיפור שמתלבש עליו הוא בקשר אינטימי עם מבנה האגו. מי שמתעסק יותר מדי בקולות שיש לו בראש ובנרטיב של המחשבות שלו, מאכיל את האגו ונותן לו את הבמה לגדול ולתפצל לכיוונים שונים, גם כשזה הרבה פעמים נראה בכיוון הנכון.
בכל מקרה, בין אם יש לנו מחשבה אופטימית או פסימית, באמצעות פעולת החשיבה נתנו חיים לאני האגו. המוח משתמש במחשבה כדי ליצור את העצמי. לפני שהמחשבה עלתה לא היה אני אגואי, רק העצמי טהור.
הלידה הזו של העצמי היא הסיבה לסבל. השניים הולכים יד ביד. העצמי וההיסטוריה שלו עוסקים בהפרדה (או בעצמאות), וכל הפרדה כואבת. בכל פעם שאנו מתמקדים בעצמי אנו סובלים, בין אם העצמי מציג פנים אופטימיות או פסימיות.
אנחנו סובלים לא רק בגלל שאנחנו הופכים נפרדים מאחרים, אלא גם בגלל שאנחנו נפרדים מהעצמי. עם זאת, הסבל הזה אינו שגוי, הוא גם חלק מהתוכנית של העצמי. הסבל הוא זה שמעיר אותנו ומוציא אותנו ממצב התודעה האגואי. זה לא רק מועיל לעצמי האגואי, אלא זה גם הזעזוע שמעיר אותנו לטבע האמיתי שלנו. סבל הוא לא טעות. הסבל הוא תוצאה של התכנות שלנו. אנחנו מתוכנתים עם מוח שמייצר מחשבות (כולל מחשבות על עצמי ) שגורמות לסבל.
כשאנחנו מוכנים, מופיע מורה שמצא דרך להתעלות. "אתה לא קיים," אומר המורה. "אם זו האמת, אני לא רוצה לשמוע אותה", אנחנו אומרים. ואנחנו פונים לחפש במקום אחר. לבסוף, אנו נתקלים באמת כל כך הרבה פעמים שאיננו יכולים להכחיש אותה.
כאשר אנו מפסיקים להזדהות עם המוח האגואי, משחררים ומתחברים לאמת המלאה של מי שאנחנו - למקור - אין סבל. למרות שהפכנו מודעים למקור, אנחנו עדיין מונעים לעשות דברים; אבל עכשיו המקור מניע אותנו ללא מאמץ לעבר מטרותיו.
במצב התודעה האגואי, כל מחשבה, הרגשה ופעולה נחשבות כטובות או רעות; שחורות או לבנות. הסיפור שמסופר לעולם אינו משקף את כל האמת, למרות שמניחים שהיא נכונה. אנחנו לא מפסיקים לסובב סיפורים על עצמנו ועל אחרים, וגם על העבר והעתיד. מכיוון שהם לא נכונים, או לפחות בחלקם, הסיפורים האלה גורמים לנו סבל רב. אנחנו יוצרים עם הסיפורים האלה מציאות דמיונית ואז אנחנו חיים בתוכה, בתוך כלא דמיוני.
כאשר אנו מתעוררים והזהות שלנו משתנה מאגו למקור, אנו מרגישים את השמחה והאהבה הזו שיש למקור על כל צורותיו הרבות. כאשר אנו מפסיקים להזדהות עם המוח האגואי, כל השיפוטים, ההערכות, הסיפורים או נקודות המבט שעדיין עשויות להתעורר נראים כפי שהם; לכן, הם מפסיקים לעצב את המציאות שלנו.
כמו המקור, המציאות שלנו היא הטבע האמיתי שלנו, שהוא אהבה, קבלה, שמחה ואושר בלתי מוגבלים. מכיוון שאנו כל כך מותנים ורגישים להגדיר מי אנחנו באמצעות פעילויות מסוימות, אנו מבלים את חיינו ללא מודעות לרקע העצום של השקט שהוא הפשטות של ההוויה.
כשאני מדבר על "הלב", אני מדבר על עצם ההוויה הזו. כשאני מדבר על המהות של כל התופעות, אני מתכוון להוויה . כשאני מדבר על מה שנמצא בחקירה עצמית, אני מדבר גם על הוויה , בין אם זה חקירה עצמית רגשית, כמו התמודדות עם פחד, כעס, ייאוש או חקירה עצמית נפשית, כמו חקירה לגבי העצמי. -מחשבה נוכחית. לחקור באופן מלא על כל דבר הוא לגלות את הנוכחות העצומה והפשוטה הזו של להיות-עצמך, כפי שאתה.
להיות זה לא תרגול. תרגול הוא מורכב מטכניקה, שיטה נכונה ושיטה לא נכונה, האמונה להגיע למקום כלשהו, וגמול או הישג. למען האמת של שקט מוחלט, שום דבר מזה לא קורה.
תעמוד בדיוק איפה שאתה נמצא. הפסיקו את כל המאמצים להשיג את מה שאתם חושבים שייתן לכם הגשמה, מה שאתם חושבים ייתן לכם אמת. כל מה שנדרש הוא רגע של עצירה אמיתית.
הרגע הזה הוא חמקמק עבור רוב האנשים, מכיוון שכאשר הזמן לעצור מתקרב, יש בדרך כלל גל גדול של פחד: "אם אפסיק, אם באמת אפסיק, אחזור אחורה ואאבד את כל מה שרכשתי במהלך חיי. המוח שלך עשוי להיות פעיל עם מחשבות - מחשבות על פעילות או מחשבות על ניסיון להפסיק - אבל כל זה קורה ב"חוסר מצב" של ההוויה, שהוא עצמו שקט.
אם רק יכולתם להוציא מדעתכם שדממה בלתי משתנה היא לא משהו שניתן לעשות או לתרגל, משהו שאתם יכולים להצליח או להיכשל בעשייתו, אז השקט, נוכחות ההוויה, יכולה סוף סוף להתגלות בפניכם.
השקט הזה אינו מת או ריק. זו מודעות. זו המודעות עצמה, ואנחנו המודעות הזו. המחשבות, "אני חייב להבין. אני מנסה להבין. למה אני לא יכול להבין ?" הם נצפים ונחוים על ידי השקט עצמו.
אנחנו חושבים על עצמנו שאנחנו מחשבה, ואז בגלל שאנחנו חושבים על עצמנו שאנחנו מחשבה, אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לאבד את השקט. אז אנחנו חושבים עוד מחשבה על איך להחזיר את מה שאיבדנו, ואז עוד מחשבה על ההצלחה או הכישלון שלנו בהחלמה הזו, ואז עוד מחשבה על כמה אתה גדול או נורא בגלל שהצלחנו או לא.
הדבר היחיד שמפריד בינינו לבין זיהוי האמת של מי שאנחנו כשקט נצחי הוא בעקבות מחשבה שאומרת שאת\ה לא כזה.
קח\י נשימה עמוקה ותיזכר\י באמת של מי שאת\ה. עשו שלום עם עצמכם והוכירו תודה על עצם הוויה.
בהצלחה במסע שלך.
אני מזמין אתכם להצטרף לתוכנית העומק שלי,
לשמוע על מפגש אחד על אחד איתי,
ללמוד עוד על השיטות שלי,
להצטרף לעמוד האינסטגרם שלי,
לצפות בערוץ היוטיוב שלי,
ולצפות בערוץ הטיק-טוק שלי.
Comments